השנה החולפת תיזכר כשנה מיוחדת בתולדות האנושות. השנה, בעקבות וירוס הקורונה, עצרנו לזמן מה והתבוננו לתוכנו, לא בטוח שאהבנו מה שראינו אבל אין ספק שכל

בתקופה האחרונה ואולי בהשראת הקורונה חזר לעניינים הסגנון הבוהמייני. סגנון בוהמי הוא חסר דאגות וצבעוני והעניין המרכזי בו הוא יצירת בלגן תכליתי. אם את אוהבת

התקף החרדה הראשון שלי קרה בילדות, אבל אף אחד לא הבין. סדאם חוסיין שלח טילים לרמת גן ואני, ילדה בת 12, השתתקתי מפחד שמא נשק

בשבילי, ראש השנה תמיד היה חג לילדים. תפוח בדבש ושירים יפים. אף פעם לא הקדשתי לו הרבה מחשבה. השנה יש משהו אחר באוויר, באוירה. אין

אם יש משהו באנושות ככלל, ובעם הישראלי בפרט, זה עזרה הדדית. כשאנו עוזרים זה לזה אנו מקיימים מצווה גדולה של קדושת החיים. אנחנו לא ממש

האדם, באשר הוא, רוצה לדעת מה משמעות החיים ומטרתם, למה באנו לעולם הזה והאם באמת יש לכך הסבר שניתן להבין. בכל הדתות והאמונות מסבירים את

אתם בטח מכירים את המשפט הזה – "הכל בעיני המתבונן". בדרך כלל אנחנו משתמשים בו כשאנחנו רוצים לבטא דעה הפוכה מזו שנאמרה. כלומר, המשפט הזה

אז החלטנו לצאת לחופשה! כן כן, חופשה בימי קורונה. אין מה לעשות. כשסגורים בבית אחד שני הורים + שני ילדים היפר אקטיביים + שכנה שלא

מטס יום העצמאות הצנוע, ארבעה כלי טיס שציירו לב בשמי ארצנו, לב שהוא כולו שובל שהתפוגג מיד, לב שהשאיר ברישומו הקטן משמעות גדולה, ענקית ממש.

נגיף הקורונה הגיע לאחר תקופה בא האנושות הייתה עסוקה בשאלה איך ניתן להמשיך ולמלא את האדם במילויים חסרי תועלת כדי שיוכל להוציא שוב ושוב את