בדידות זו תופעה שמסבה סבל רב לאדם. אנחנו מדברים כאן על תופעה שהאדם, למרות שהוא יכול להיות מוקף בהרבה מאוד אנשים, מרגיש איזו בדידות פנימית מאוד גדולה. בדידות זה הפער בין רצונו של האדם למערכת יחסים חברתית לבין קשריו החברתיים בפועל. הרבה פעמים אדם מרגיש לא בודד ומאוד מלא, גם שהוא נמצא לבד. זאת אומרת זה לא קשור למצב החיצוני, זה קשור לאיזה מצב פנימי.

נראה כי אנחנו מתפתחים בשתי מגמות הפוכות – מצד אחד העולם הופך להיות כדור קטן, כפר גלובלי, זרימת המידע זמינה כמהירות האור. מצד שני האדם נסגר יותר ויותר, האגו של האדם גדל והאדם מרגיש את עצמו כיחידה עצמאית בעולם. מצד אחד האדם יכול לספק לעצמו הכל, כל העולם פרוס לפניו, בלחיצת כפתור הוא יכול להסתובב בכל חנות וירטואלית ולרכוש ולמלא כל מה שחסר לו. מצד שני האגו שסוגר עלינו שתומך בריחוק החברתי. שתי התופעות בהכרח יוצרות בדידות נוראית. 

נראה כי בעולם החדש אדם לא צריך לצאת מהבית, המציאות הווירטואלית מאפשרת לאדם לחיות לבדו. האשליה כי האדם מסוגל לספק את כל מחסורו בונה בנינו חומות המנתקות אותנו אחד מהשני. נראה כי "הקורונה" מחזקת את המגמות הללו. נגיף קטן מסין התפשט בכל העולם. תוך מספר חודשים הנגיף חייב אותנו להשתנות, להתרחק, להכנס לבדוד. ההרגשה שאנחנו סגורים, מוגבלים, מפוחדים ובחוסר ידיעה מחזקת את תחושת הבדידות, המציאות החדשה שבה אנחנו מתעוררים בוקר בוקר, בלתי נסבלת כאילו גזרה משמיים. למה? איך נוכל לצאת לדרך חדשה?

התשובות לא ברורות, נראה שבין הסגר הראשון לשני אנחנו פחות ממושמעים, לא רוצים לקבל את המציאות הקשה, לא מוכנים עדיין לראות בה תרופה. הקורונה באה לפקוח לנו את העיניים, להראות לנו את המצב האמיתי שבו חיינו כל חיינו, מבודדים, כל אחד דואג לעצמו חי בנפרד בתוך חיי כלא של האגו שלו, ועצוב מכל, חשבנו כי כך חיים. בואו נדמיין זאת, אדם נופל מקומה 100 ותוך כדי הנפילה שואלים אותו איך אתה מרגיש? והוא עונה מעולה! יש פה נוף טוב ואוויר נפלא. כך אנחנו צועדים כל האנושות לעבר התהום. כל אחד סגור ומסוגר בכבלי האגו ועדיין לא רואים את האור בקצה המנהרה – http://laitman.net/