התקף החרדה הראשון שלי קרה בילדות, אבל אף אחד לא הבין. סדאם חוסיין שלח טילים לרמת גן ואני, ילדה בת 12, השתתקתי מפחד שמא נשק כימי בא עלינו לכלותינו. אימא שלי צחקה ואמרה שאנחנו לא נבגוד, כמו הנמושות האלו שבורחים מהעיר. אנחנו נשארים עד הסוף המר. הם באמת לא עזבו את העיר. רמת גן הלכה והתרוקנה וההורים שלי נשארו, יוצאים לסיורים נלהבים ברחובות שנפגעו, מראים לתיירים המומים מהערים הסמוכות היכן פגע הטיל. אני לא עמדתי בזה. אימא שלי אמרה שאעבור לגור אצל אחותי בבאר שבע עד יעבור זעם, והזעם עבר, אך שרט בי שריטות. 

כשגדלתי מספיק לעמוד על דעתי, הסברתי להם שאני לא יכולה לעמוד בזה יותר ואני צריכה עזרה נפשית. הפסיכיאטרית המליצה על כדורים והמשפחה שלי נעמדה על הרגליים האחוריות ושאגו שאגות של התנגדות. הייתי כבר בת עשרים ולא נזקקתי לאישור שלהם. התחלתי טיפול בכדורים אך הרגשתי אשמה. אני חושבת שזה לא רק המשפחה הקרובה. החברה הישראלית כולה מוקיעה מתוכה את פגועי הנפש. 

עזבנו בן זוגי ואני את הארץ ועברנו לאנגליה. שם התגלתה לי מציאות שונה לחלוטין. התקבלתי לעבודה, ובהקשר של התיק הרפואי מאוד חששתי מהנושא של התרופות, אך להפתעתי גם הבוסית שלי ויותר מחצי מהבנות במשרד היו על כדורים. צרת רבים נחמת טיפשים, ואני ידועה בתור שכזו, אז התנחמתי. אנגליה היקרה, ארץ הקודש של השרוטים והחרדים. בשלב מסוים החבר מיצה את אנגליה ורצה לחזור לישראל, אז שחררתי אותו ונשארתי בארץ הקרירה והמתוקה שנתנה לי את הביטחון הנפשי שהיה חסר לי כל כך במולדתי. 

היום אני נשואה, גרה באושר במנצ'סטר אינגלנד אינגלנד. מדי פעם, אחת לכמה חודשים, אני מגיעה לביקור משפחה וחברות. נושמת באהבה את האוויר החם של הרחובות המלוכלכים, החצופים והיקרים של המולדת שלי והגעגועים צובטים את נשמתי. הארץ החלה לקרוא לי, לא מניחה. החרדות מעולם לא עזבו אותי, והמינון עלה מעט מאז. אני יודעת שאם נעשה עלייה לישראל אני מסכנת את היציבות המדומה הזו שרכשתי כאן בניכר הרטוב, אבל אין לי ארץ אחרת, גם אם נפשי נותרה בוערת.