מחשבות ביום העצמאות בזמן קורונה

זיקוקים ביום עצמאות טרום הקורונה

מטס יום העצמאות הצנוע, ארבעה כלי טיס שציירו לב בשמי ארצנו, לב שהוא כולו שובל שהתפוגג מיד, לב שהשאיר ברישומו הקטן משמעות גדולה, ענקית ממש. הלב הזה שהתפוגג ונעלם נמצא בקולקטיב של העם. התקופה הזו של הישיבה בבתים יחד עם כולם נותנת את ההרגשה של כולנו בסירה אחת. מתוך ההרגשה נולדת שאלה לגבי משמעות החיים שלנו בעולם החדש, לגבי היעוד שלנו כאומה בתוך כל העולם.

פתאום כל העולם הפך באמת לכפר קטן אחד. וירוס שאין לו גבולות קופץ מכאן לשם ומשם לכאן והופך את כולנו למקשה אחת החיה במערכת טבע אחת שכלליה חלים על כולם ללא הבדל דת, מין, צבע, לאום – כולנו אחד. אם חשבנו ביהירותנו שאנחנו במערכת הזו שליטי העולם אז הווירוס בא וכאילו אמר: "היי בני אדם יש פה שליט אחד, כוח נעלם שמנהל פה את כל הקיים" ומכאן ברור ומובן שכולנו כגלגלי שיניים במכונה המתוכננים לפעול בשיתוף פעולה לטובת המכונה.

מתוך הכלל: "אחד בעד כולם וכולם בעד אחד", כולנו בלב אחד שהצטייר בשמי ארצנו במטס קטנטן. ואם נפרוט זאת לפרוטה אז הגיע הזמן לשילוב ידיים בין מדינות העולם וכל מדינה הגיע זמנה לתת משלה בעבור המערכת השלמה כי אם כל המערכת/העולם תפעל כהלכה יהיה טוב לכל מדינה ומדינה.

 ואז עולה השאלה: בתוך המערכת/העולם מה תפקידנו כאומה? אם כל העולם כגוף אחד אזי כל מדינה היא כאיבר ומספיק שאיבר אחד חולה הגוף כולו נפגע. ועוד מחשבה עוברת ביעף: מה אנו כאומה צריכים לתת לכלל? איזה מן איבר אנחנו במערכת השלמה? בתורה נאמר "עם סגולה", "ממלכת כוהנים" ו"גוי קדוש". אז מה? יש לנו תפקיד לשרת את העולם? כן, ככל הנראה לממש בתוכנו את הכלל של אני ואתה יחדיו בחיבור של אהבה ודאגה, לממש את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" ומתוך המימוש להוות דוגמה ממנה ילמדו כל אומות העולם. להיות הדוגמה לאהבת אדם.

מתוך המחשבות עולה תפילה "מי ייתן וביום העצמאות הבא נהיה כבר העם המממש בצניעות ובענווה את הלב האחד שצייר לנו המטס."