שנאת חינם בעידן הקורונה

עם ישראל ידוע באהבת חינם שפורצת מתוכו בעת צרה. המלחמה הראשונה הזכורה לי היא מלחמת ששת הימים. זכור לי שכל מי שלא גויס לצבא גייס את עצמו לעזרת הציבור. גם אנחנו, הילדים, הלכנו לעזור במוסדות שנזקקו לידיים נוספות. היה ברור לכולם שהמדינה בצרה וכולם מגויסים למען כולם. בכל מלחמה או צרה אנחנו רואים את האנשים היוצאים מגדרם ומטים שכם לעזרה. יש כאלו שפותחים "מסעדות שדה" למען החיילים, אנשים יוצאים לכבישים ומסיעים חיילים, אנשים דואגים לרווחת המשפחות שהאבות בשדה הקרב. כולם למען כולם.

במלחמה  הנוכחית נגד האויב הביולוגי "קוביד 19" המצב הפוך. אין אהבה  אבל יש שנאה בשפע. אין הרתמות למען הזולת יש מלחמה בין הסקטורים השונים. החרדים מאשימים את החילונים שהם מפלים אותם, החילונים מאשימים את הדתיים שהם מפיצי מחלות. השמאל מאשים את הימין בהזנחה והפקרת האזרחים, הימין מאשים את השמאל בחוסר לויאליות ובפייק ניוז. כל חבר כנסת וכל שר מנסה למשוך הטבות לסקטור ממנו בא ולא מעניינים אותו הסקטורים האחרים. אין אפילו אחד בכל הכנסת שדואג לכלל העם. כולם מאשימים את כולם והעם ניצב בין שני מחנות ניצים. השנאה הנובעת מהדעות השונים יוצאת מהעיניים הרושפות, מהפיות הצועקים, מהידיים המונפות ויוצרת תהום עמוקה. מומחים מזהירים שהשנאה המתפשטת בעם עלולה להוביל אותנו חלילה למלחמת אחים.

איך יתכן שדווקא במלחמה הקשה הפוקדת את העם יש שנאה גדולה כל כך? יש המסבירים שהמשבר הפוקד אותנו הציף את כל החולי בחברה הישראלית ובכל המשרדים הממשלתיים. היחסים הקלוקלים של אינטרסים אגואיסטים צפים, כל הצריכה המופרזת ומערכות היחסים הצבועות ניבטים לעינינו ללא כחל וסרק כדי שאנחנו, מתוך גילוי הרע, נבין שכך אי אפשר ונשקוד על תיקון המערכות השונות בחברה, במדינה ובמערכות היחסים הפרטיים. במקום זאת אנחנו מפליגים בשנאה זה כלפי זה ומפזרים זה כלפי זה עם וירוס האיבה את וירוס הקורונה ומעמיקים את השבר. 

אם לא נתעשת על עצמנו אנחנו עלולים להוביל עצמנו לכליה. אנחנו נמצאים בדקה ה-99 לתיקון הקשרים בינינו, זה מה שמשבר הקורונה מראה לנו, ויפה שעה אחת קודם.