סיפורי זנבות

יום אחד שאלתי את אימא שלי, למה כלבים מריחים אחד לשני את הזנב, היא כמובן בלי לסבך אותי במידע מיותר ומסובך כמו כל סיפורי האגדות החסידה ודומיו, סיפרה לי כך. פעם לפני הרבה הרבה שנים הכלבים ערכו מסיבה גדולה, כל כלבי העיר הגיעו לינות מהמסיבה הגדולה, להכיר כלבים חדשים, ליהנות מאוכל טוב וממוזיקה נהדרת. הריקודים היו סוערים ורחבת הריקודים הייתה מלאה עד אפס מקום. הם שמו לב שהזנבות מאד הפריעו להם במהלך הריקודים, ולכן בכניסה למסיבה הם הקימו מתלה גדול לכל הזנבות. כל כלב שנכנס תלה את זנבו במתלה, ונכנס ליהנות מהמסיבה ללא הפרעות. בזמן המסיבה פתאום פרצה שריפה ענקית, האש התפשטה במהירות לכל מקום, והכלבים המבוהלים לא יכלו לחפש את הזנב הפרטי שלהם.  בדרכם החוצה לקחו הכלבים זנב אקראי, חיברו אותו לגופם וברחו משם כל עוד נשמתם באפם. כך קורה שעד עצם היום הזה, כל כלב מחפש את הזנב שלו.

תודו, סיפור חמוד. פעם הייתה תמימות לא רק אצל ילדים, גם המבוגרים היו יחסית יותר נאיביים. אנו בני האדם מתפתחים כל הזמן, הכוונה לא לטכנולוגיה, מדע וחקר המוח. התפתחות האדם היא ברצונות שלו, באגו שלו. האדם נברא בצורה כזו שרוצה ליהנות בכל רגע במקסימום תועלת לעצמו ובמינימום בזבוז אנרגיה לשם כך. לא נזיז אצבע אם לא תצא לנו תועלת מכך, אם לא נהנה מכך. במשך האבולוציה כפי שמוכרת לנו הרצונות של האדם התפתחו לרצונות בסיסיים כמו: אוכל, מין, משפחה ורצונות חברתיים כמו: כסף, כבוד ומושכלות, עד לשלב שבו הגענו היום. האדם אגואיסט שחושב רק על עצמו ואם הוא חושב על האחר זה אך ורק כי רוצה לנצלו ולהשתמש בו לטובתו. הרצונות האגואיסטיים של האדם הגיעו לשלב האחרון במימוש הפוטנציאל שלהם בכל מה שנוגע לחומריות. 

כעת אנו בפני התפתחות נוספת ברצונות שלנו, הכוון הבא יהיה רוחני, הרצונות שלנו ישתנו. אם עד כה חיפשנו למלא את עצמנו במנעמי החיים החומריים כמו קניות, חו"ל, צבירת כסף וכדומה, אנו עתה בפתחו של העידן הרוחני. שאלות על משמעות החיים, ומטרת החיים יתחילו לעלות אצל האנושות. עידן האינדיבידואל יתפוגג,  ויפנה את מקומו להרגשת הפרט כחלק מהשלם, הרגשה שאנו חיים בעולם אינטגרלי, גלובלי, כשפרט וכלל שווים. אנו היום כמו הכלבים שמחפשים את הזנב של עצמם, רק לעצמם, אבל בעצם נתחיל להבין שאין זנב שלי או זנב שלך אלא שהכול אחד ושייך לכולם.